הארץ שלנו?

כמעט בכל מקום בארץ אתם מרגישים את זה: אם נותר איזה חוק, מישהו כבר לקח אותו לידיים

יצא ככה שהגעתי בשבוע שעבר לבית־שמש עם צוות צילום שביקש לתעד אותי מחוץ לאזור הגידול והקינון הטבעי שלי.

היה באמת יום מקסים – בערך עשר דקות אחרי שיצאנו מהרכב עם המצלמות ונעצרנו להצטלם ליד המדרגות המפורסמות המחולקות ל”גברים” ו”נשים” ושלטים המורים לנשים ללכת בצד אחר ובלבוש צנוע בלבד – החלו המוני חרדים להתגודד מולנו ולצרוח: “תלכו מפה!!”

אלה לא היו הצעות לסדר היום. אלה היו צרחות אמוק בווליום וברמת טירוף שהשאירו אבק גם לשרה נתניהו ביום קשה נוסף שבו לא אוזכר בעיתונות מגוון תאריה האקדמיים. “תעופו מפה!!!” החרדים המשיכו לצווח במלוא גרונם, וכעבור כמה שניות נוספות החלו להשליך לעברנו ביצים שלא היו, בשום דרך, פריטטה.

ההתגודדות, הצרחות, הביצים המושלכות והאופן שבו לובשי השחורים הלכו והתקרבו לעברנו וסגרו עלינו משני צידי הרחוב גרמו לי להתחיל לחשוב שייתכן, אולי, שהחבר’ה האלה לא עומדים להציע לנו קפה, עוגיות ושיחה נעימה כפי שקיווינו.

רגע לפני שבוצע בנו לינץ’ סטנדרטי ללא הרדמה, נכנסנו לרכב ונמלטנו משם, מה שנקרא, בחריקת צמיגים.

הייתי נשאר משועשע בקשר לזה (מה אכפת לי, הצלחתי לחמוק מהביצים ולרגע הרגשתי, כמו שאומרים באמריקאית, שגידלתי זוג), אלמלא היה בכל זה משהו מטריד הרבה יותר: שהם הצליחו לגרש אותי משם. ולא רק אותי; את כל מי שהוא לא הם. ושזה לגמרי מתאפשר להם. שמדינת ישראל בסדר גמור עם זה. חרדים רוצים להציב שלטי הפרדה? להדיר ולהשפיל נשים? למנוע כניסה למרחב הציבורי ממי שלא בא להם בטוב? להפעיל אלימות בכל זמן שמתחשק להם? אין בעיה. איש הישר בעיני רבניו יעשה, והחוק הישראלי ייצא בחוץ.

וזה עוד כלום לעומת מה שקרה בחודש שעבר – אולי יצא לכם לשמוע – בשכונת מורשה בירושלים, שחרדים מאמיני הרב אליעזר ברלנד השתלטו עליה והפכו את חיי תושביה לגיהינום.

אחרי שזיהמו את המקום באשפה וצרכים שעשו ברחוב, חסמו את הגישה לבתים ולחניה באמצעות אוהל תפילה מאולתר, צרחו על התושבים להקפיד על הפרדה מגדרית, העירו את השכונה מדי בוקר בחמש עם תפילות במיקרופון וניקזו למקום להקות של חולדות סקרניות, הדיירים פנו לעירייה, שהודיעה נחרצות כי היא מתכוונת, ללא דיחוי, לעשות כלום.

“קיים קושי ממשי עד בלתי אפשרי להפעיל אכיפה במקום, שכן גורמי אכיפה אינם אהודים כלל במקום…”, הודיעו לתושבים. “ניידות השיטור שפקדו את האזור ניזוקו לא פעם מאבנים שהושלכו לעברן ובנס לא נפגעו מפקחים ושוטרים”.

אכן נס. בטח נוכחותו של הרב הקדוש סייעה להתרחשות הנס, שבזכותו החליטו העירייה, המשטרה וישראל כמדינה ריבונית שלא להסתכן באכיפת החוק, ולוותר על שכונה ירושלמית שלמה לטובת בריונים המחרבים אותה כליל.

רק אחרי חשיפה תקשורתית נרחבת ונזק תדמיתי ניכר, העירייה עשתה מאמץ ופינתה את המאהל. אז קחו בחשבון שאתם חיים במדינה שלא תמיד מסוגלת או רוצה להגן עליכם, וחלקים הולכים וגדלים ממנה הם אקס־טריטוריות, אזורים שכאשר אתם שוהים בהם – אתם לבד. איש לא ייצא להגנתכם במקרה הצורך, ואם נותר בהם בכלל חוק כלשהו, מישהו כבר לקח אותו לידיו.

נשמע מוכר? אולי כי הדבר הזה קורה סביבנו ולידנו כל הזמן, ונדמה שהרשויות והמדינה שומטות ומפקירות עוד ועוד אזורים. כשבנייה בלתי חוקית מתרחשת לידכם – או גרוע מזה, כשבנייה חוקית ומפלצתית מטעם העירייה מתרחשת על חשבון שטחים ירוקים ורווחתכם כתושבים; כשנערים שהתבקשו להנמיך את המוזיקה בלילה במבשרת ציון מקללים את האמ־אמא של השוטרים שהגיעו לנסות ולדאוג לזה; כשנהגת רמת־גנית שמתבקשת לעצור בצד תוקפת את השוטר בצרחות “שמה עליכם זין, גזגז את עצמך ממני”; כשכל אזרח מרגיש חופשי להשחית, לבנות, להרוס, לתקוע שלטים, לערום אשפה – מה כל זה אומר?

ובכן, אולי שיכולת ההרתעה של ישראל גם כלפי פנים – יכולת ההרתעה של רשויות אכיפת החוק, של הרשויות המקומיות, של המדינה – הפסיקה לתפקד, ושחלקים הולכים וגדלים מישראל הופכים בהדרגה לניו־יורק של טרום־עידן־ג’וליאני: ג’ונגל חסר רחמים שנשלט בידי החזקים והאלימים.

וכן, גם הרתעה פנימית היא חלק משמעותי מריבונות של מדינה. זוכרים את החיל והרעדה שאחזו בכם כששוטר אמריקאי עצר אתכם לצד כביש כלשהו בארה”ב? ובכן, אני די משוכנע שגברת “גזגז את עצמך” לא הייתה נוקטת את הנוסח הזה בדיוק מול שוטר אמריקאי שמתקדם לעברה עם אלה, אקדח, והפרצוף הזה של “עוד לא אכלתי את הדונאט הראשון שלי להיום, אז אל תתעסקו איתי”; סביר יותר שהייתה עושה מאמץ להדק את מכלול שריריה הטבעתיים.

הרתעה. הדבר הזה שהולך לנו לאיבוד. הדבר הזה שהופך עוד ועוד יישובים בישראל לסוג של מערב – או דרום – פרוע.

כי בחודשים האחרונים הפכו גם יישובי עוטף עזה לאקס־טריטוריה מהסוג הזה. שדות נשרפים מדי יום, אזעקות צבע אדום הופכות תכופות יותר מהשתנה של קשיש מודלק ערמונית, אבל לישראל הרשמית אכפת מספיק בדיוק כדי להגיד שלא נהיה מוכנים לסבול את זה, ואז לגזגז משם למשרד הממוזג.

“ישראל לא בוערת”, טען השבוע יובל שטייניץ, ואילו נתניהו הבהיר שאין, עקרונית, שום בעיה מיוחדת בעוטף עזה, אבל התקשורת “מלבה ומציגה את הדברים באופן מעוות” ו”לא ניתן לשכנע את הציבור כשהתקשורת מגויסת”.

ובכן, זה באמת די מפריע כשהתקשורת מדווחת על המתרחש במציאות – כי זה מה שתקשורת עושה – ועכשיו לך תסביר ותשכנע שהאש בשדות עוטף עזה היא בכלל קומזיץ עליז של התושבים המאושרים.

אז אוקיי, כמובן שנתניהו יודע מה קורה, והוא אפילו הגיע השבוע לעוטף עזה לראשונה מאז פרץ טרור העפיפונים והודיע שלא יאפשר את המשך קיומו – הצהרה שהפחידה את חמאס עד כדי כך שהפסיק מיד עם העפיפונים ועבר לבזים בוערים.

הרתעה.

לרוב היא לא מושגת באמצעות הצהרות. היא יכולה להיות כוחנית אבל לא מוכרחה – אפשר, נניח, לנסות לחבר את עזה לחשמל ולעולם ולהפסיק את המצוקה היומיומית ברצועה בתמורה להסדרה מול חמאס והפסקת אש ארוכת טווח – אבל לרוב מישהו, הריבון, צריך לעשות את העבודה הזאת.

ג’וליאני לא ניקה את ניו־יורק באמצעות בקשות מנומסות מהבריונים לעבור להתעניין בסריגה. לא; הוא נטה יותר לכיוון של “אפס סובלנות” ומדיניות “חלונות שבורים”, ולפיה כוחות שיטור מתוגברים ואגרסיביים מתייצבים באופן זהה מול כל סוג של פשיעה, קלה כחמורה. “כמובן שריסוס גרפיטי ורצח הם שני פשעים שונים בתכלית, אבל הם חלק מציר אחד, ואקלים ציבורי שמוכן לסבול את האחד סביר יותר שיהיה מוכן לסבול גם את השני”, אמר ג’וליאני.

אולי הגיע גם הזמן של ישראל – בסך הכל יישוב בסדר הגודל של ניו־יורק רבתי – להתחיל להיות נחמדה פחות ונחרצת יותר, פנימה והחוצה.