היום שבו הדמוקרטיה הישראלית כמעט הלכה לעולמה

היום שבו הדמוקרטיה הישראלית כמעט הלכה לעולמה

פורסם ע”י שמעון שבס

אם נמשיך לעטוף את ימי הזיכרון ליצחק רבין בשיח ציבורי נוגה ובמילים זהירות של אחדות לאומית יגיע יום בו הדור הצעיר כלל לא יידע שרצח רבין ומעשיי ההסתה הנוראיים שקדמו לו מסמלים יותר מכול את התרסקותה של הדמוקרטיה הישראלית. הגיע הזמן להפסיק לטשטש את ההשפעה העמוקה שהייתה למאורע הקשה הזה על ההיסטוריה המתהווה של מדינת ישראל.

סביב יום הזיכרון לרבין עולה תמיד הגעגוע לאיש ולמנהיג. הציבור הישראלי הכמעט-מיואש מוצף בכמיהה למנהיג שפיו וליבו שווים, ראש ממשלה שחולם וגם עושה. מי שמקשיב היטב לאותם ביטויי כמיהה קולקטיביים יכול לשמוע בקשות לשקט ולרוגע. העם מבקש לאחד ולא לפלג, לקרב ולא להרחיק.

להפסיק את ההסתה
למרות הרצון לשקט אסור לנו לטשטש את מה שקרה. אסור לנו שכוח שאלפיי יהודים הסיתו והמרידו נגד ראש ממשלה שהוביל את עמו באומץ רב. הוא נבחר להתוות דרך, לבנות וליישם תכנית מדינית שאושרה בכנסת. אך למרות ההתנהלות הדמוקרטית, רבין שילם בחייו על אותו פתרון שניסה לקדם. לכן מעבר לאובדן של אדם ומנהיג יקר, עלינו להתאבל גם על אובדנו של הפתרון היחיד שנמצא עד היום למדינה הזאת, שכמהה ומבקשת שקט ושלווה. ההסתה והרצח של ראש הממשלה קטעו את תהליך השלום, ומאז לא הושבו תכוניותיו של רבין לסדר היום המדיני.
ראוי שיום הזיכרון ליצחק רבין יהיה לא רק יום אבל אלא גם יום של חשבון נפש, יום בו נכבד את זכרו של מנהיג ונחשוב על אחדות, אך גם יום בו ננבור ללא פשרות בגורמים לרצח האיום הזה. מעבר לטקסים הממלכתיים חשוב שנתבונן בהסתה ובהמרדה שהובילה לאווירה לאומית נוראית ולדה-לגיטימציה של ראש ממשלה כמנהיג וכאדם.

אסור לשכוח, אסור לטשטש ואסור להעלים

רצח רבין לא פשוט “התרחש” והוא גם לא התרחש בריק. יש אדם שרצח ואדם שנרצח ויש גם דרך שנרצחה. כשאנו עומדים בטקס לזכרו של רבין חשוב שנחשוב גם על זה. חשוב שניתן ביטוי גם לאובדן הדרך ולגורמים שהובילו לכך.  מחובתנו לחנך ולספר לילדים שלנו מה קרה פה – הדמוקרטיה כמעט התרסקה.

כדי שהאלימות לא תהיה היסוד שעל פיו אנחנו חיים ופועלים עלינו לזכור שהסכנה עדיין קיימת. ומה היא אותה סכנה? השימוש בכלים ממלכתיים ובהסתה לקידום אינטרסים ולמימוש צרכים פרטיים על חשבון החברה וטובת הכלל. את הסכנה הזו עלינו למנוע.

מעשה רצח לא נוצר בריק
באוקטובר 2017 רצח סטיבן פאדוק 58 איש ופצע עוד 546 איש שהשתתפו בפסטיבל קאנטרי בלאס וגאס. המעשה שלו זכה לכינוי “אירוע הירי הקטלני ביותר בתולדות ארצות הברית”. כשעה אחרי הרצח הוא נמצא ללא רוח חיים, לאחר שירה בעצמו. בחדרו נמצאו כמויות גדולות של כלי נשק שנרכשו כולם באופן חוקי. מבלי שישתמע מדברי שאני מפחית מהאשמה שיש להטיל על האדם שביצע את המעשה המזעזע הזה, חשוב לי להסב את תשומת הלב לכך שגם פאדוק לא חי בריק. אדם לא קם בוקר אחד עם נשק ביד ורוצח עשרות אנשים או במקרה אחר מנהיג שמוביל פתרון מדיני.

המעשים הנוראיים האלה מתרחשים בסביבה פוליטית שמטפחת מציאות חברתית ותקשורתית ושבמסגרתה מתבצעים מעשי הזוועה האלה. האלימות נוצרת בתוך הקשר, וברגע שנבין זאת יש תקווה שמעשים כאלה לא יחזרו על עצמם.

כאן ועכשיו
אנחנו חיים בעידן ששופע באמירות פוליטיות נמוכות, אלימות וגזעניות שאינן יוצאות אך ורק מפי ציבור קיצוני. אנחנו שומעים אמירות כאלה גם מפיהם של אישי ציבור בעלי השפעה וכוח. הם אלה שנותנים את הלגיטימציה לפעול מתוך שנאה ומתוך זעם לאומי. השיח הלאומי המכבד, זה שמסוגל להכיל מגוון עמדות, לטפח חשיבה ולהוביל לפתרונות עמידים, ירד לטמיון. במקומו עלה וממשיך לעלות שיח אלים שמרעיל את הסובלנות, מעודד פגיעה במיעוטים ובכלל, ויוצר פירוד בעם.

הגיע הזמן לקחת אחריות

ראש הממשלה ביבי נתניהו יצא לפני כשנתיים בקמפיין נוצץ ורב ערוצי שנועד להעביר מסר אחד – לא היה כל קשר בינו לבין מעשה הרצח של יצחק רבין. אין ספק, ביבי לא היה האיש שעמד מאחורי מעשה הרצח או מאחורי הרוצח, אבל ההכרזה שלא היה לו או לחבריו בתנועה כל קשר להסתה היא שקרית ומעוותת. לא נשכח מי עמד בראש הנואמים בהפגנות ההסתה נגד רבין בכיכר ציון, מי היו אלה שהובילו תהלוכה עם ארון קבורה בצומת רעננה, מי החזיק את השלטים ‘רבין בוגד’ ו’רבין רוצח’.

עברו מאז 23 שנים, אנשים מבקשים לטשטש, לעדן ואם אפשר גם לשכוח. אבל אי אפשר להביט רק קדימה. אסור לשכוח את ההסתה, אסור לשכוח את השנאה, לא על מנת להעיר אותם חלילה מחדש, אלא כדי להזהיר מפניהם שלא יתססו שוב.

ואסיים בנימה חיובית, למרות שאיבדנו את דרכו של רבין אני בהחלט מאמין שקיים עוד פתח לשינוי. אני משוכנע שגם אם המשמעות שהייתה לרצח ולהסתה עוותו וסולפו על-ידי בעלי עניין, הדור הצעיר יוביל שוב לשינוי ויעמוד על כך שהתוכנית לפתרון מדיני תעלה שוב על סדר היום המדיני. כי הגיע הזמן שהחוק יהיה שווה לכולם. לא יכול להיות שיהיו חוקים שונים עבור אנשים שונים במדינה אחת; שחלק יישפטו על פי חוקי ההלכה, חלק על פי חוקי המדינה וחלק על פי חוקים של דיכוי. החוק צריך להיות שווה לכולם וכולנו צריכים להיות שווים בפניו.