הסיוע האמריקאי קטן – ועל התעשיות הביטחוניות לשנות כיוון

נושא חבילת הסיוע האמריקאית בעשר השנים הקרובות הוא משמעותי ליתרון האסטרטגי של ישראל בשדה הצבאי ■ ללא היערכות הולמת, קיימת סכנה שהמדינה תאבד את העצמאות הטכנולוגית הצבאית שלה

מיטל סטבינסקי themarker

בשנים האחרונות, ומתחת לרדאר, החלו שינויים משמעותיים בתעשייה הביטחונית בארץ. שינויים, כך נדמה, שלא נותנים עליהם מספיק את הדעת בקרב האקו־סיסטם הישראלי. המרת התמיכה הכלכלית מארה”ב לשקלים, במסגרת כספי הסיוע – הולכת ופוחתת.

ישראל היא המדינה הזוכה למענקי הסיוע הגבוהים ביותר מארה”ב. נכון לאוגוסט 2019, היקף כספי הסיוע הכולל שניתנו לישראל היה 142.3 מיליארד דולר. בעוד שלאורך עשרות השנים מאז קום המדינה הסיוע האמריקאי ניתן לישראל בתמיכה גורפת של הקונגרס האמריקאי הן מימין והן משמאל המפה הפוליטית, בשנים האחרונות מסתמנת מגמה מדאיגה של קולות מסוימים הקוראים לבחינה מחדש של היקף ותנאי הסיוע.

כספי הסיוע והתמיכה בפיתוחים טכנולוגיים צבאיים, בעיקר מאז מלחמת יום הכיפורים, היוו גורם חשוב בשימור העוצמה הצבאית של ישראל – לא רק כמקורות מימון ואספקה של אמצעי לחימה מתקדמים, אלא גם בשל תרומתם החשובה לענף התעשייה הביטחונית הישראלית. במהלך השנים, תמיד היתה תחושה בקרב חברות בתחום שלא יהיה שינוי באופי התמיכה האמריקאית.

ב-2016, תחת הנשיא ברק אובמה, נחתם מזכר הבנות עם ישראל בו נקבע סיוע לעשר השנים הבאות בסכום של 38 מיליארד דולר. מדובר בתוכנית שאין עוררין על נדיבותה – 33 מיליארד דולר מסכום זה מגיעים מתוכנית סיוע החוץ האמריקאי (Foreign Military Financing), ו-5 מיליארד הדולר הנותרים ממשרד ההגנה האמריקאי למימון פרויקטים משותפים להגנה נגד טילים. אולם, בתוכנית זו נקבע גם שחלקו של הסיוע שאותו תוכל ישראל להמיר לשקלים לרכש בתעשיות המקומיות יילך ויקטן בהדרגה, מ-815 מיליון דולר ב-2019, ל-450 מיליון דולר ב-2025 ול-0 דולרים ב-2028.

לאור מצבה הכלכלי הטוב יחסית של ישראל, הרצון של הממשל האמריקאי לתת תיעדוף לתעשייה הביטחונית בארה”ב, ומגמת “אמריקה תחילה” שאותה מוביל משטר הנשיא דונלד טראמפ, קשה להאמין שיאומץ שינוי נוסף במתווה שנקבע.

השלכות המתווה על התעשייה הביטחונית, הנשענת בעיקר על רכש של צה”ל בשקלים שמומרים מכספי סיוע בדולרים, הן משמעותיות מאוד מבחינה כלכלית, תעסוקתית, ביטחונית ועסקית. על פי ההסכם החדש, צה”ל יידרש לרכוש את הציוד הביטחוני במימון כספי הסיוע אך ורק מארה”ב, או ממפעלים ישראליים הממוקמים בארה”ב. הדבר יהיה כרוך בעלייה ניכרת בהוצאות, משום שהרכש של צה”ל מתעשיות מקומיות נחשב זול יותר מאשר הרכש בארה”ב. ללא היערכות הולמת, קיימת סכנה שעשרות קווי ייצור ואף מפעלים ביטחוניים שלמים ייסגרו, אלפי עובדים יפוטרו ומדינת ישראל תאבד חלילה את העצמאות הטכנולוגית הצבאית שלה.

אין ספק שתוצאה עגומה שכזו הינה בלתי נתפשת בעבור התעשייה הביטחונית הישראלית, שלה תרומה אסטרטגית לביטחון המדינה וליחסי החוץ. במקום שהכספים יממנו אמצעי לחימה מתקדמים ויעודדו טכנולוגיה חדשנית “כחול לבן”, מדינת ישראל תצטרך לסמוך על מדינות אחרות, שיספקו – או לא – את אמצעי הביטחון הייחודיים שהמדינה צריכה, כמו כיפת ברזל, חץ וכדומה.

נושא חבילת הסיוע האמריקאית בעשר השנים הקרובות הוא משמעותי ליתרון האסטרטגי של מדינת ישראל בשדה הצבאי. לכן, על החברות הישראליות להיערך בהתאם לקראת 2028. כבר עתה, מסתמנת מגמה של יותר ויותר חברות מהתעשייה הביטחונית שמקימות או לפחות בוחנות הקמת מרכז פעילות בארה”ב.

על מנת להבטיח את המשך עמידתן בחזית הטכנולוגיה הצבאית, על החברות הישראליות לשקול אמצעי היערכות נוספים כמו הקמת חברת בת בארה”ב, מיזמים משותפים עם חברות אמריקאית או הסכמי licensing עם חברות אמריקאיות – שיאפשרו להן להמשיך למכור ציוד צבאי לצה”ל במימון כספי הסיוע האמריקאיים.

הכותבת היא יו”ר משותף של הפרקטיקה הישראלית במשרד עורכי הדין האמריקאי Holland & Knight