מדיה ושיווק האם האיש החזק במדינה עומד לאבד שליטה?

החקירות שעלולות להוביל לכתב אישום, העיתונאים שיוצאים נגדו בגלוי, חברי הדירקטוריון שמבקשים להדיח אותו והחוב האישי לבנק שיכריע את גורלו ■ נוני מוזס, בעל השליטה ב”ידיעות אחרונות”, נמצא תחת מתקפה נרחבת ■ האם היא תוביל לסיום שלטונו בעיתון?

האורחים שהתכנסו בבית שגריר בריטניה בישראל לפני כשבוע, באירוע חגיגי לרגל ביקורו של הדוכס מקיימברידג’, שיפשפו את עיניהם בתדהמה. המראה שניבט מול עיניהם לא נגע לבית המלוכה הבריטי, אלא דווקא לדמות ישראלית שלא נהגה מעולם לפקוד אירועים מעין אלה: מו”ל “ידיעות אחרונות”, ארנון (נוני) מוזס.

במשך שנים נחבא מוזס מאחורי הקלעים. מקור כוחו היה בעובדה שאיש לא הכיר אותו. בציבור הרחב לא ידעו את שמו ולא שיערו את עוצמת כוחו. האיש ששלט ב”ידיעות אחרונות” כ–30 שנה, ומעמדה זו יצר לעצמו מוטת שליטה אדירה על שוק התקשורת הישראלי כולו, העדיף להישאר בחשיכה. למעט אירועים נקודתיים הוא לא הופיע בציבור, ובוודאי לא בקוקטייל חגיגי מעין זה.

הגעתו של מוזס ובת זוגו לאירוע, שכלל התחככות בפוליטיקאים, אנשי עסקים ובכירים נוספים, נועדה בעיקר להעביר מסר. מוזס, שחש כי האיומים עליו מכל כיוון גוברים והולכים, החליט כנראה כי בעת הזאת הוא מוכרח להצהיר שהוא עדיין כאן, והוא כאן כדי להישאר. הנה מפת האיומים המתרחבת על מוזס, כולל פרטים חדשים על הנעשה בבית “ידיעות”.

1. החקירות: חפץ מספק חומרים למשטרה

מוזס כבר מכיר את חדרי החקירות מבפנים מסוף שנות ה–90, אז בילה בהם סביב אירועי האזנות הסתר בין “ידיעות אחרונות” ל”מעריב”. העורך של “ידיעות” אז, משה ורדי, הורשע, ואילו מוזס יצא מהסיפור ללא פגע. אבל אירועי פרשת 2000 — הדיל לכאורה בין מוזס לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו — נראים כמו איום משמעותי הרבה יותר על עתידו של מוזס.

המשטרה המליצה כבר בפברואר להגיש נגדו כתב אישום בגין הצעת שוחד. ואולם תיק החקירה הזה נפתח מחדש ומבוצעות בו השלמות, לאחר פרוץ תיק 4000 (פרשת בזק ומשרד התקשורת) ולאחר שנחתמו הסכמי עד מדינה עם שלמה פיבלר ועם ניר חפץ.

במשך שנים רבות נשא חפץ בתפקידי עריכה בכירים בקבוצת “ידיעות אחרונות”. הוא היה קרוב למוזס גם בתקופות קודמות, כמו 2009, שבהן מתמקדת המשטרה בחקירתה. כפי שנחשף ב–TheMarker, באותה שנה התקיים קשר בין שני האישים סביב דרישתו של מוזס ש”ישראל היום” לא יוציא לאור מוסף בסוף השבוע. כעת חפץ מסייע לחוקרים גם בנוגע לתיק 2000. התפתחות זו עשויה להחריף מאוד את מצבו של מוזס, שחפץ היה איש אמונו.

2.המאבקים בדירקטוריון: הקרב של יודקובסקי והתמיכה המוגבלת מבת הדודה

את דרכו לשליטה ב”ידיעות” עשה מוזס אחרי שורת מאבקים חריפים בסוף שנות ה–80 ובשנות ה–90, שבהן קיבל בפועל שלטון כמעט יחיד בעיתון. חלק מהמאבקים היו נגד העורך המיתולוגי דב יודקובסקי, וחלקם נגד בני משפחתו של מוזס שהיו בעלי מניות. אחד משיאי המאבק היה כשהתברר שמוזס התקין — ללא ידיעת בעלי המניות האחרים — מצלמות סתר בבית “ידיעות אחרונות”.

הקרב מול בני משפחת יודקובסקי, באמצעות נציגם בדירקטוריון דיוויד ליבר (חתנו של יודקובסקי), התפרץ שוב לפני כשנה וחצי. ליבר, באמצעות עו”ד עפר פירט, דרש להדיח את מוזס מתפקידיו האופרטיביים בעיתון. מוזס משמש העורך האחראי, אבל בפועל יש בידיו כל הסמכויות הניהוליות בקבוצה. נציגי יודקובסקי טענו כי מעורבתו של מוזס בתיק 2000 מזיקה למוניטין של העיתון, ויש להדיח את מוזס.

כפי שפירסם השבוע העיתונאי רביב דרוקר בחדשות עשר, הכונס של מניות אליעזר פישמן בעיתון מטעם בנק הפועלים, עו”ד פיני רובין, הביע התנגדות באסיפת בעלי המניות להדחת מוזס מתפקידיו האופרטיביים — בטענה כי אין לבצע בעיתון בשלב זה זעזועים מיותרים — וההצעה נדחתה. מתנגדת נוספת היתה נופך־מוזס, המחזיקה 13% מהון המניות.

מוזס זוכה גם לתמיכתה של אחותו, ג’ודי שלום־ניר־מוזס (12%), אך מערכת היחסים בינו לנופך־מוזס מורכבת יותר. בת הדודה אחראית על המגזינים בקבוצה ועל “לאישה”, וגם על אתר xnet. בעבר, גם אתר ynet היה תחת אחריותה, אך מוזס נטל לידיו את האחריות על האתר לפני כעשור. כעת התגלעו חילוקי דעות בין השניים לגבי השליטה העתידית בפעילויות שונות, כמו מגזין “פנאי פלוס” ואתר pplus.

“מימי (מרים) מוזס היא לא עוד אחת. היא אישה חזקה שיודעת טוב מאוד לעמוד על שלה”, אומר מקור המכיר מקרוב את מערכת היחסים בצמרת העיתון, ומבהיר כי התמיכה של נופך־מוזס בנוני מוזס אינה מובנת מאליה. בשלב זה היא מעניקה לו גיבוי, אבל אם העימותים ביניהם יחריפו ייתכן שהוא עלול לאבד מוקד תמיכה חשוב.

גם התמיכה של כונסי הנכסים מטעם בנק הפועלים מוגבלת בזמן. כפי שפורסם ב–TheMarker, כונסי הנכסים אמנם הצביעו עד כה בעד מוזס, אבל אם יוגש כתב אישום עמדתם צפויה להתהפך. מצב כזה, שבראש העיתון יעמוד עורך אחראי המואשם בפלילים, יהיה פגיעה קשה במוניטין, והפועלים לא יוכל להצדיק את המשך התמיכה במוזס.

כך או כך, הפועלים לא מצליח למצוא רוכש למניותיו בעיתון. מוזס ניסה בשנים האחרונות לגייס משקיעים — כולל בעלי HOT פטריק דרהי, לארי אליסון ומשפחת מרדוק. ואולם הדבר היחיד שיצא מהם הוא חשדות נוספים בתיק 2000, שלפיהם נתניהו היה מעורב בגיוס משקיעים למוזס. האפשרות היחידה שעומדת על הפרק היא שמוזס ירכוש את מניות פישמן בעצמו, אבל המהלך עלול לעמוד בפני ביקורת ציבורית נוקבת סביב המחיר ותנאי העסקה.

3. המשבר הניהולי: אין מנכ”ל, קרב על זהות העורך הראשי

גם ברמה הניהולית של “ידיעות אחרונות” לא שקט. פעילות העיתון המודפס רושמת הפסדים משמעותיים. בעקבות התחרות מול “ישראל היום”, בשיח הפנימי ב”ידיעות” העיתון מוגדר כחינמון כבר כיום — במטרה להרחיב את התפוצה ולהכניס תקציבים משמעותיים יותר מפרסום. הקבוצה כולה מעסיקה כ–2,200 עובדים, ולא ביצעה הליך התייעלות חד כפי שנעשה בכלי תקשורת אחרים.

אלא שדווקא במצב כזה אין יד מנווטת שמובילה את העיתון. ב–2015 מונה אחד המנהלים הוותיקים, ינון אנגל, למנכ”ל לתקופה קצובה של שנתיים. התקופה חלפה, אנגל מעוניין לפרוש, אבל אין באזור מנכ”ל אחר.

המנכ”ל המיועד של הקבוצה כולה היה אבי בן טל, שהוביל את ההתפתחות של ynet לגוף עצמאי ורווחי. בין בן טל למוזס היו יחסי אמון, בן טל קודם גם לאחראי על פעילות השיווק והדיגיטל בקבוצה והכין לעיתון תוכנית אסטרטגית לשנים הקרובות.

אלא שלפני כמה חודשים בן טל עצמו הודיע למוזס כי אינו מעוניין לקבל על עצמו את התפקיד. ההערכות הן כי הרקע להחלטתו של בן טל היה הבנתו שיתקשה לקדם את העיתון בהתאם לתוכניות שטווה מוזס, שידוע כמנהל דומיננטי ואף הגביר את מעורבותו בניהול בתקופה האחרונה.

הדרמה הגדולה יותר היא סביב זהות העורך הראשי. מוזס פועל להדיח את ירון, שמונה לתפקיד לפני שמונה שנים. מהי הסיבה? הדעות חלוקות. ייתכן שמוזס אינו מרוצה מהעצמאות המערכתית — היחסית, כמובן — שירון נטל לעצמו, בוודאי מאז פרוץ פרשת 2000. מאז התפוצצות הפרשה פורסמו בעיתון לא מעט פרסומים לא נעימים למוזס, כולל קריאות להדחתו או תמונות שלו בלה”ב 433.

אפשרות אחרת, לפי מקורות בעיתון, היא שירון מסרב לבצע תוכנית קיצוצים דרמטית, שתפגע בעיקר באנשי הפרינט. תוכנית הקיצוצים כוללת פיטורים של עשרות עובדים, איחוד מוספים והפחתת עמודים. מקורות הקשורים בעיתון טוענים כי “ירון תוקע גלגלים ואינו מאפשר את יישום הקיצוצים, לכן יש רצון להזיז אותו”.

ויש אפשרות שלישית, הנוגעת לתיק 2000. ירון הוזכר בשיחות בין מוזס לנתניהו כמי שהיה אמור להיות אחד המבצעים של הדיל ביניהם. ירון גם היה אחד העדים בתיק, ועדותו עסקה מטבע הדברים באופן שבו מוזס השפיע על המערכת.

כך או כך, ל–Markerweek נודע כי בדירקטוריון “ידיעות אחרונות” כבר נערך דיון לגבי סיום תפקידו של ירון, ונרשם רוב שצידד בהחלטה. העורך הראשי המיועד הוא נטע ליבנה, המשמש ראש מערכת החדשות. ליבנה נחשב דמות שתשתף פעולה באופן הדוק יותר עם מוזס. בעיתון כבר מעלים שמות אפשריים לסגניו, ובהם עורכת “ממון” אילאיל בן צור, עורך “המוסף לשבת” אביב הברון, ויעל אדמוני, עורכת ידיעות תקשורת. ההחלטה התקבלה בניגוד לעמדתה של משפחת יודקובסקי, שתמכה בירון. בשל חילוקי הדעות בין הצדדים, הדיון בעניין יעבור לאסיפת בעלי המניות בחברה.

4. העיתונאים הבכירים נגד מוזס: מתנגדים להדחת רון ירון

מוזס מתמודד לא רק מול דירקטוריון עוין שמעוניין להדיחו מתפקידיו הניהוליים, אלא גם מול חלק משדרת העיתונאים הבכירים ביותר בעיתון, המתנגדים למהלכיו. הבולט שבהם הוא נחום ברנע, המוגדר “המבוגר האחראי”, אבל דמויות בכירות נוספות בעיתון תומכות בו.

ברנע היה בן טיפוחיו של יודקובסקי, והוא מקורב עד היום למשפחתו — רעייתו של דב, לאה, ובתו אתי ליבר. לפי מקורות הבקיאים בנעשה בעיתון, לקבוצת העיתונאים הבכירה יש עמדה מגובשת נגד הניסיון להדיח את ירון, והם הביעו את עמדתם בפני מוזס. לגישתם, ירון הוא איש מוכשר ומקצועי המתאים להוביל את המערכת בשל כישוריו העיתונאיים, וגם בשל היותו ערכי ואנושי.

ברנע היה הראשון שקרא ב”ידיעות אחרונות” באופן מוצהר למוזס לוותר על סמכויותיו כעורך אחראי מיד עם פרסום המלצות המשטרה לכתב אישום נגדו. אליו הצטרפו גם סימה קדמון ובן דרור ימיני. ירון עצמו פירסם טור מיד לאחר שנודעו החשדות נגד מוזס, שבו התנער מסגנון ההתנהלות של המו”ל, כפי שהשתקף בקלטות שפורסמו בחברת החדשות.

זו כנראה אחת הסיבות לכך שאף שמוזס הצליח להצליח להשיג רוב להחלפת העורך, המהלך לא יצא לפועל עד כה. ברנע סירב להתייחס לפרטים המוזכרים בכתבה.

אין זו הפעם הראשונה שבה עיתונאים ב”ידיעות אחרונות” מתנגדים להדחת עורך ראשי. ב–1999 התנגדו ברנע, הח”כ לעתיד מיקי רוזנטל ועוד שורת עיתונאים להדחת אילון שליו והשבתו של ורדי. ברנע אף הניח מכתב התפטרות בידיו של מוזס, אבל זה לא עזר. ידו של מוזס היתה על העליונה, והתפקיד הוחזר לורדי. האם גם הפעם ידו של מוזס תגבר?

5. העסקים הפרטיים: החוב לבנק הפועלים

אף אחד לא יודע בדיוק מהו היקף הונו האישי של מוזס וכמה דיווידינדים הוא משך מהעיתון במהלך השנים. ואולם לכולם ידוע כי השווי של קבוצת “ידיעות אחרונות” הידרדר בשנים האחרונות. בנק הפועלים מעריך את שווי הקבוצה ב–900 מיליון שקל — כרבע משווייה לפני פחות מ–20 שנה.

הסוגיה החסויה יותר נוגעת לעסקיו הפרטיים של מוזס ואם אלה משפיעים על התנהלות העיתון. לפי פרסום השבוע של דרוקר בחדשות עשר, באחת מאסיפות בעלי המניות ב”ידיעות אחרונות” שאלו נציגים בדירקטוריון אם למוזס יש חובות אישיים לבנק הפועלים, אך לא קיבלו תשובה. ואולם למוזס יש חברה בבעלות אישית, ה.ח.ק.ג.ח, שב–2013 היה לה חוב לבנק בסך 56.7 מיליון דולר. המשמעות עשויה להיות שמוזס עצמו נתון בידיו של הבנק שיכול להכריע את גורלו. לסוגיה זו עשויות גם להיות השלכות על אופן הסיקור של הבנק בעיתון במשך השנים — שהיה אוהד מאוד.

החוב של מוזס להפועלים נובע מעסקות במט”ח בחדר העסקות. חשיפה זו מתיישבת עם טענות שנשמעו בשוק בשנים האחרונות, שלפיהן למוזס יש חוב גבוה בגין השקעות ספקולטיביות. החוב הזה לא כולל את האשראי שנתן הפועלים לקבוצת “ידיעות אחרונות” עצמה או לגופים אחרים שבשליטת מוזס. אחד הדברים המעניינים שיהיה על נאמני בנק הפועלים לבדוק הוא התנהלותו הכספית של מוזס לאורך השנים בהשקעות שונות גם בכספי העיתון.

מקורבי מוזס מסרו בתגובה לחדשות עשר כי “הסיקור של בנק הפועלים ב’ידיעות אחרונות’ היה והינו ענייני ומקצועי. כל טענה אחרת היא חסרת שחר ומקורה בגורמים אינטרסנטיים, שמנסים לפגוע במוזס ובעיתון”.

הפועלים מסר כי “הבנק אינו נוהג למסור כל מידע לגבי לקוחותיו מחמת סודיות בנקאית. ככלל, הבנק פועל משיקולים מקצועיים ופועל להשיב את סכום ההלוואה המירבי. במקרה זה, הפועלים אינו מיוצג בדירקטוריון או באסיפת בעלי המניות של ‘ידיעות אחרונות’, וממילא לא יכול להכתיב או להשפיע על החלטותיהם. מי שהשתתף בהליך קבלת ההחלטות היה כונס הנכסים שמונה על ידי בית המשפט, והפעיל שיקול דעת עצמאי לחלוטין. משכך, שיקולי הבנק, המוכתבים תמיד על ידי צרכים מקצועיים בנקאיים, אינם רלוונטיים במקרה זה”.

לא נמסרה תגובה מטעם “ידיעות אחרונות” ומוזס לפרטים אחרים המוזכרים בכתבה.

מקור: “The Marker“